הר אדוני

מניפסט לוחמני קצר: בזמן שבו כל תסריט יכול למצוא את עצמו קורם דיאלוגים ופעלולים על גבי מסך, הספרות צריכה להיות מקום לקולות שלא ניתנים לתרגום חזותי. ספר שראוי להיכתב הוא ספר שנוקב בקולו את ראיית העולם שלנו, מרחיב אותה או משנה אותה, אם אנחנו צנועים מספיק להודות בכך.
ארי דה לוקה הוא דוגמה לסופר שמצליח להוציא את כל הכח של מה שיש ומה שאין במילים כתובות. אלומת הסיפור שלו מאירה לנו רק את שגיבוריו מבינים מתוך עולמם. התרגום למציאות שלנו, שאנחנו הקוראים "היודעים כל" צריכים לעשות כשהבנו במה מדובר, הוא המקום שבו אנו יכולים להבין מבפנים חווית עולם אחרת. ולקינוח יש את הדימויים כמו הדממה שהיתה יכולה להתמלא בשאלה שלא נשאלה, שהם ילדותיים ברוחם אבל במפתיע הם שירה צרופה, אשכול עסיסי של ילדות שקורא לחזור אליו.

מחשכת הגג של הכביסה מגיחה מרייה. שלוש עשרה השנים שלה גדולת משלי, היא כבר נמצאת בתוך גוף בשל. שלוש אצבעות מתחת לבלורית השיער השחור והקצר שלה נמצא הפה שלה, מהיר במילים, אני רואה אותן יוצאות מתוך המגלשה של שפתיה העבות. החיוך שלה חותך את פניה מאוזן לאוזן. מרייה יודעת תנועות של נשים. אני עומד מולה ומרגיש ריקנות בקרביים, רעב ללחם, לנגיסה באותה פרוסה של לחם בחמאה. היא מציעה לי, אני אומר לא. היא גילתה שאני מתאמן עם הבומראן, היא סקרנית. היא שומעת שאני עולה, עובר לפני הדלת שלה. היא מתקרבת, הערב חם ונושא את ריחותיו, שוקולד, אורגנו, קינמון, אני שואף באפי, זה בושם צרפתי, היא אומרת, מושכת את ה-ר מגרונה.

חושך, אני לופת את העץ של הבומראן, מציג אותו לפניה. מרייה מכירה אותו, יודעת מה הוא יכול לעשות. "אבל אתה לא נותן לו לעוף. למה אתה לא זורק אותו?" הייתי מאבד אותו. "מה זה עוזר אם זה לא עף", אני לא יודע לענות, אני בא למעלה לדרוך את הקפיץ של הטלה אחת. ערב אחד תהיה הזרוע חזקה ולא אוכל לעצור, ואז הבומראן יעוף. אני חושב קצת ואחר כך אומר: "את מחזיקה את הקנריות במרפסת ולא נותנת להן לעוף, אני מחזיק בשבי בומראן". אלה שרות, אומרת מרייה. זה שורק, אני אומר ומשמיע לה ליד האוזן את הרוח שההוטלה חותכת. היא לא נבהלת, צוחקת. מרייה פותחת את היד שלי המהודקת על העץ, נוגעת לי באצבעות, אני בלוע את הרוק. הבומראן בידיה. וואו, כמה שהוא שוקל, היא אומרת ומחזירה לי אותו. שוקל? הוא כנף מעץ, איך הוא יכול לשקול? היא עומדת על דעתה שהוא שוקל וגם צורב. היא מבינה מדוע אני מתאמן, נוגעת בכתף שלי:"נעשית חזק מאז שאתה עובד". אני משפיל את העיניים. מרייה נוגעת לי בשיער שעל המצח ומושכת אותו למעלה: "תביט לי בפנים כשאני מדברת אליך". חושך, ומרייה מעיזה להתנהג איתי ככה. היא קצת יותר גבוהה, החזה שלה כבר מתבלט. אני עומד קצת ולא זז, אחר כך אני משחרר את אצבעויה שנשארו לי בשיער. היא מתרחקת, מסתובבת, אומרת: "מחר בשעה הזאת אני חוזרת, אני צריכה לספר לך סוד". אני נשאר לבדי. קריר ומרענן בערב על הגג של הכביסה שנשטף בפתיתי סבון. האימהות מכבסות כאן את הבגדים וגם את הפצעים של הילדים כשיורד דם. אני אוסף את הדברים מחבל הכביסה ויורד.

אמא ישנה הרבה, מיום אחד לאחר היא חלתה בצהבת. היא צהובה כמו שום ישן. אני מטביל את הלחם בחלב הקר, לא מרשים לי להדליק את הגאז, אבא הלך לקנות תרופות, עד שימצא בית מרקחת פתוח בעשר בלילה הוא יסתובב בכל נפולי. אני מחזיק את הבומראן לידי על שולחן המטבח, הוא תמיד איתי, גם עלי, בעבודה אני מחזיק אותו מתחת לז'קט. דברים חדשים קורים מתחת, רפנילו, מרייה, הכוח שאוחז בי על הגג של הכביסה. הבומראן בא מהים, הוא חייב לעוף, בינתיים הוא מצמיח את השרירים של פרחחון שעוד מסריח מדיו של בית ספר, עובד מחודש יוני אצל נגר, וכותב את המאורעות של חייו החדשים בעיפרון, על מגילת נייר שנתן לו במתנה המדפיס של מונטדידיו, שארית של גליל. המגילה נגללת ואני רואה את הדברים שכבר עברו, ומיד הם מתגלגלים.

מאסט אריקו שר. כשהוא מתאמץ הוא מתחיל שיר ולא עוזב אותו, מבלה אותו. גם רפניילו שר, אבל בדממה, בתוך הגרון. הוא מניע קצת את השפתיים, בצד אחד של הפה הוא מחזיק עשיריית מסמרונים של סוליה. אני שומע אותו גם מתחת לקול של מאסט אריקו, שמתגבר עם היום ונאלם בצהריים, כשמגיעה שעת האכילה והאולם מואר בגזירה של אור שמבקעת אותו לשניים. והנסורת מתרוממת לה באוויר לקראת הביקור של האור.

רפניילו שר נעים, וגם כשעובדים המסור המסתובב, או המקצועה, אני יודע אם הוא שר או לא. איזה שירים אתה מכיר דון רפניה, אני שואל. הוא ידע הרבה, אבל עכשיו הוא שר אחד, רק אותו. חינכו אותי לא לשאול הרבה שאלות, ואני שומר את סקרנותי לעצמי. הוא נותן לקצת דממה לעבור, זו שהיתה יכולה לשמש לשאלתי השנייה, ואחר כך הוא בכל זאת עונה. רפניילו עונה גם לשאלות שלא נשאלו. הוא אומר שהוא שר רק שיר אחד, כמה שורות. המילים הן משאלה שייבנה אני- לא-יודע-איזה-בית שמתפללים בו. כנסייה, אני אומר. לא, זה בית שקוראים בו, לומדים, ואןמרים תפילה. רפניילו מחייך, והחיוך שלו נועל את שיחתנו. היממה היא טעימה אחת, ויש המון נעליים לתקן.

מאסט אריקו מכווץ את עיניו בגלל האבק, ובגלל סכנת השבבים, ומרוב סגירות יוצא לו סילון קמטים מהעיניים. העיניים של רפניילו לחות, הוא מוחה אותן בגב ידו. כבר יש לי איתו יחסי קירבה: דון רפניה, זה נראה כאילו אתה בוכה. " זה האוויר כאן בפנים", הוא אומר, "והדבק, ומונטדידיו שסוחט את העיניים שלי". והוא מוחה אותן. הוא אומר שכל עיניים זקוקות לדמעות כדי לראות, אם לא הן נעשות כמו עיניים של דגים שלא רואים כלום ביבשה ומתייבשים עיוורים. הדמעות, הוא אומר, מאפשרות לראות. הן באות בלי דחף לבכות. אני מהנהן וחש במרום האף בצביטה של שתי דמעות שרוצות לצאת. הן מדגדגות אותי לבכי, אני מסתובב בזריזות, מוחט את האף באצבעות ואחר כך זורק ארצה אל תוך הנסורת, מעביר על זה את המטאטא, עושה את כל התנועות בכוח, בגללה הבושה, ומעמיס אל זה גם קצת נפוליטנית, היא תמיד יפה בשעת הצורך: מה פתאום הבכי, אני אמר לעצמי ויורק על הרצפה, אבל שתי הדמעות בכל זאת ניתקות, מאסט אריקו מבחין בהן, " הי נער, דולף לך מהשסתום של העפעף", הוא אומר לי לא לעמוד בעומק של בית המלאכה, שולח אותי לבקש חצי מיכל שמן מכונות בדפוס של דון ליבוריו. וברחוב אני רואה ברור יותר את הקליפות של הפירות, את הזימים של הדגים, את דג החרב שנבקע לחצי, ואת צלחת הפח של העלוב שעומד יום שלם על הרגליים ולא יושב, כי העוברים והשבים הולכים על הרגליים, והם מתבאסים שאחד שמצפה לנדבה ישב לו בנוחיות על הרצפה. רפניילו צודק, מספיק שתי דמעות בשביל לשפר את הראייה.

דון ליבוריו נותן לי את השמן וגם נוגע לי בבולבול. אני לא יכול לעשות כלום, אני חייב לקבל את זה, ממילא הוא לא יכול לעשות לי יותר מזה, אני חזק ויוצא מהידיים שלו בשתי קפיצות. הוא כבד, איטי, ונוגע לנערים בבולבולים. תוך כדי כך יוצא לו ציחקוק יותר של יון מאשר של גבר. בדפוס הוא עושה הכל לבד, שוליות לא רוצים לעבוד אצלו. אנשים יודעים, אבל מתעסקים בעינינים שלהם, וחוץ מזה, דון ליבוריו עושה מעשים טובים, הוא שילם תמורת שמלת הכלולות של יתומה בלי נדוניה. וחוץ מזה, האנשים אומרים שאף אחד אף פעם לא מת מזה. "כשזה הרגל מגונה, זה לא חטא", זהו פסק הדין. מאסט אריקו שולח אותי אליו כי הוא יודע שדון ליבוריו ייתן לי את השמן. אבל הוא אומר לי: "תחזור מהר, אל תבזבז זמן עם דון ליבוריו", אני חוזר מהר. דון ליבוריו בא על סיפוקו מהנגיעונת, וזה בתמורה לשמן. הוא גם נתן לי במתנה את גליל הנייר שאני כותב עליו. ברחוב כבר נגמרה השפעת הדמעות, ועכשיו אני רואה יותר מלוכלך. אני מחזיר את הבומראן צמוד אל החזה, מי יודע במה היה דון ליבוריו נוגע לו הייתי שם אותו במכנסיים. בערב הבית שקט, אמא ישנה, אני אוכל את הרך של הלחם טבול בחלב, בלעדיה לא מבשלים, אבא לועס לחם עם שמן ועגבנייה, אני אומר לו שלום ועולה לגג של הכביסה להתאמן ולהוריד את הבגדים מהחבל.

זהירות, ספוילרים:
שאלות שעלו עם סיום הספר, בעיקר בהקשר של אמונה ותמימות.

מיד לאחר הקרשצ'נדו הלילי שבו מסתיים הספר, תתגלה בודאי גופתו המרוסקת של דון רפניה לעיני הילד-איש שלנו, אבל הספר מתעקש להסתיים דף אחד לפני תום התמימות. מה מקומו של ספר התבגרות שמסתיים רגע לפני פקיעתה של בועת הילדות? האם ארי דה לוקה חושב שלאמונה קטנה כל כך יש משמעות בפני עצמה? בעצם, הוא מדבר בדיוק על זה. דון רפניה רוצה לעוף ממונטה דידיו משום שמגוחך בעיניו לחשוב לקרוא לשכונה על ההר בנפולי הר אדוני, כשהר אדוני האמיתי היחיד נמצא בירושלים. זוהי אמונה שיש בה הרבה כדי להעמיד אותו באור גזעני להחריד בספר שנכתב על אנשים שמנסים להיות טובים בהר אדוני שבנפולי. אבל דון רפניה הוא אחד מהטובים בספר, אם לא הטוב ביותר, הכיצד? האם לאמונה של דון רפניה יש משמעות חיובית בתוך הריאליזם החד כתער של דה לוקה?
ובכן, אני מנסה להבין את זה כך. דון רפניה הוא ניצול שואה, והילדים-אנשים שבספר עוברים גם הם מוראות משל עצמם. גם הוא וגם הם צריכים אמונה, או בועה. להאמין בהר אדוני שבירושלים ובגיבנת שהיא כנפיים אינן מחשבות קטנות של אנשים קטנים, אלו דרכים להתמודד עם מוראות החיים ולהישאר שפוי ובר נגיעה אל העולם. זוהי האמת היחידה בעולם ריאלסטי שבו אין אמת שניתן לשים עליה יד. זוהי סיבת הקיום של הספר שהנייר שלו נגמר לפני שהוא צריך לתאר גיבנת חסרת כנפיים מרוסקת לגזרים על רצפת הבנין. אמת הכנפיים מלווה את הילד-איש ואת דון רפנייה בעולם המתאכזר, ומחזיקה אותם בצד הטוב של החיים, בצד האמיתי.