נפתח בחלקו ה(מאופר) כבד של הפוסט:
שנים רבות אנו - הטיפוסים המלנכוליים, מכלים את ימינו כדי להבין מה קורה שם בפנים, ומייגעים את כולם בדיווחים על חוסר בהירות במרחבי הנפש שלנו. וסובבנו המודאגים שואלים כל הזמן - למה? די, תשתחררו כבר. הנה פורים, תורידו לכם איזה חצי בקבוק ותעופו קצת על עצמכם, מה יש?
מה יש? הנה מה יש. לעזרתנו בא youtube, הפריק-שואו הכי טוב עלי אדמות והתת-מודע הקולקטיבי הגדול ביותר של האנושות. במקום כוונתו המקורית של יונג, אבי מושג 'הזיכרון הקולקטיבי', שדיבר על תת מודע משותף שסונן במיליוני שנות אבולוציה, youtube משמש על תקן זיכרון כללי שכוחו בכמות ופחות באיכות. פשוט כי יש בו הכל, ובאוקיינוס המידע הזה תמיד אפשר למצוא את מה שיכול לעזור לנו ללמוד ולהפיק לקחים. למרות שהזיכרון הקולקטיבי של יונג לא כלל במקור מרכיבים חסרי חשיבות כמו זמרים ומנחים, דווקא סיפורי חייהם של טיפוסים קיצוניים במיוחד יכולים לזכות בכבוד לייצג את הנעשה בנפש שלנו.
בשבר הזיכרון הזה שנמצא כרגיל ב youtube באקראי, אביב גפן נראה מבולבל, נבוך, ילדותי, ובאופן כללי חסר עמוד שדרה לעומת ה'חליפה' המראיינת אותו. אבל לכולם ברור שהחלק הרע בסיפור, ממרחק השנים, שמור לטופז המיושב בדעתו ולכאורה מייצג את הרוב השפוי, שסיים את חייו בכלא, תלוי על חוט של קומקום חשמלי. זאת לאחר שכשלו כל ניסיונותיו להיות מלכו הנערץ של 'הרוב השפוי', בעוד שאביב ממשיך להתבלבל כל הדרך לכיסא המנטור הציני של ישראל. איך שגלגל מסתובב.
אז תשתדלו יותר להבין אם אנחנו חוזרים ומזכירים את חוסר הקוהרנטיות שבתוכנו, ואולי גם בתוככם. עדיף שנחצין חוסר-נורמליות מאשר שנעטה חליפת מנחים ובלורית למשעי ונהיה תלויים כל כך באור הזרקורים, בלי שאף אחד מן הצופים יהיה מודע באמת לכמה חוסר ורעב יש בנו למעט אהבה.
אח.. כמה כבד הלכתי.
כדי שלא תאמרו שאני משחרר אתכם כך לפורים, הנה חלקו הנחמד של הפוסט. זהירות. לכו קודם לפיפי. זה אחד הקטעים המצחיקים שראיתי בימי חיי הקצרים - שלא תגידו שלא אמרתי (לא לנשמות רכות ורגישות לזולת):
להסבר מורחב מה קורה פה ומה הסיפור עם הסרטונים, כדאי להיכנס גם לדף _youtube לעומק.
שנים רבות אנו - הטיפוסים המלנכוליים, מכלים את ימינו כדי להבין מה קורה שם בפנים, ומייגעים את כולם בדיווחים על חוסר בהירות במרחבי הנפש שלנו. וסובבנו המודאגים שואלים כל הזמן - למה? די, תשתחררו כבר. הנה פורים, תורידו לכם איזה חצי בקבוק ותעופו קצת על עצמכם, מה יש?
מה יש? הנה מה יש. לעזרתנו בא youtube, הפריק-שואו הכי טוב עלי אדמות והתת-מודע הקולקטיבי הגדול ביותר של האנושות. במקום כוונתו המקורית של יונג, אבי מושג 'הזיכרון הקולקטיבי', שדיבר על תת מודע משותף שסונן במיליוני שנות אבולוציה, youtube משמש על תקן זיכרון כללי שכוחו בכמות ופחות באיכות. פשוט כי יש בו הכל, ובאוקיינוס המידע הזה תמיד אפשר למצוא את מה שיכול לעזור לנו ללמוד ולהפיק לקחים. למרות שהזיכרון הקולקטיבי של יונג לא כלל במקור מרכיבים חסרי חשיבות כמו זמרים ומנחים, דווקא סיפורי חייהם של טיפוסים קיצוניים במיוחד יכולים לזכות בכבוד לייצג את הנעשה בנפש שלנו.
בשבר הזיכרון הזה שנמצא כרגיל ב youtube באקראי, אביב גפן נראה מבולבל, נבוך, ילדותי, ובאופן כללי חסר עמוד שדרה לעומת ה'חליפה' המראיינת אותו. אבל לכולם ברור שהחלק הרע בסיפור, ממרחק השנים, שמור לטופז המיושב בדעתו ולכאורה מייצג את הרוב השפוי, שסיים את חייו בכלא, תלוי על חוט של קומקום חשמלי. זאת לאחר שכשלו כל ניסיונותיו להיות מלכו הנערץ של 'הרוב השפוי', בעוד שאביב ממשיך להתבלבל כל הדרך לכיסא המנטור הציני של ישראל. איך שגלגל מסתובב.
אז תשתדלו יותר להבין אם אנחנו חוזרים ומזכירים את חוסר הקוהרנטיות שבתוכנו, ואולי גם בתוככם. עדיף שנחצין חוסר-נורמליות מאשר שנעטה חליפת מנחים ובלורית למשעי ונהיה תלויים כל כך באור הזרקורים, בלי שאף אחד מן הצופים יהיה מודע באמת לכמה חוסר ורעב יש בנו למעט אהבה.
אח.. כמה כבד הלכתי.
כדי שלא תאמרו שאני משחרר אתכם כך לפורים, הנה חלקו הנחמד של הפוסט. זהירות. לכו קודם לפיפי. זה אחד הקטעים המצחיקים שראיתי בימי חיי הקצרים - שלא תגידו שלא אמרתי (לא לנשמות רכות ורגישות לזולת):
להסבר מורחב מה קורה פה ומה הסיפור עם הסרטונים, כדאי להיכנס גם לדף _youtube לעומק.
