השנה האחרונה הביאה איתה בציר סרטים מקומיים איכותיים, ולא סתם זו המילה לתאר את היבול השנתי. הקולנוע הישראלי סיגל לעצמו מניירות של כרם צרפתי שהוכיח את איכותו. לכן כמו צרפתי אמיתי הוא עובד בקצב משלו - שנים רגילות ומטה, שמכינות את הקרקע לשנה גדולה של יין משובח באמת.
שני סרטים ראויים לאוסקר יצאו בשנה האחרונה, אחרי בצורת של שנתיים. "הערת שוליים" ו"בוקר טוב אדון פידלמן" מייצגים את שני הצדדים של סרט טוב: סרט שגדול מִסך חלקיו, וסרט של סצנות שכל אחת מהן היא יצירת מופת, והן מושלמות ומדויקות יותר מהסיפור המלא.
הערת שוליים של יוסף סידר, יצא באקט קוטל אוסקר בסוף החורף, אבל הוא מקפיד לתחזק את עצמו בפרסים ותארים עד לשטיח האדום בלוס אנג'לס. סידר כבר היה שם עם "בופור" שיצא בשנת 2007, אבל בלי שאף אחד התכוון לכך באמת. "ביקור התזמורת" שיצא באותה שנה כבר התקבל כמועמד על ידי האקדמיה האמריקנית, ונפסל רק בגלל חוסר במילים בעברית. בטענה המופרכת אך הפורמלית לחלוטין הזו, נמנע מהסרט הישראלי הכי טוב שיצא כאן להתמודד על הפרס הגדול מכולם. כתיקון למחטף ההוא, שהיה יכול להיות בעצמו תסריט מצוין על קנאת סופרים וקנאה סתם, הגיח סידר לשורה הראשונה של במאי ישראל עם הערת שוליים. קשה לשים את היד על מה שמעלה את הסרט הזה לדרגתו, שהביאה לאולמות כבר כרבע מיליון צופים. אולי זה בגלל שהגדולה נעוצה במכלול - התסריט, השחקנים, הצילום, החלטות הבימוי, וגם הפסקול. אין ספק שמדובר בתזמור מדויק ביותר, ובגלל שהתסריט שיוצר פנינה כזו לא מנבא את עומק הרגשות שאצורים בסרט - ההנאה גדולה הרבה יותר. קשה להאמין שפגישה של מספר פקידים מבוגרים עד קשישים שדנים בהענקת פרס אקדמי תהיה מאורע קולנועי מרתק, אבל כשזה מה שאכן קורה, נותר רק להתרשם ולהתרווח בכורסת הקולנוע. באותה מידה קשה להאמין שתיאור שגרת יומו של פרופסור לתחום-איזוטרי-בצורה- שקשה-לתאר, תיצור חוויה ויזואלית, ושוב -כאשר זה מה שמתרחש על המסך, שוב אפשר לשמוע ציפורים שרות בלב. כדי להבין עד כמה עלילת הסרט יוצרת משהו משמעותי, צריך לעקוב אחרי רשת של קשרים סבוכים השותפים ליצירה - המשחק, הביצוע, הפסקול - כולם מעבירים את החוויה הזו למימד שבו ניתן להזדהות עם הסיפור, דווקא כי אין שום דבר שעליו ניתן להצביע שקנה אותנו. זה "הכל כלול", או השלם הגדול מסך חלקיו.
ומצד שני. "בוקר טוב" הוא רשימה מוזהבת של רגעים. הכל פחות מהודק לכדי סיפור שלם, אבל במקום זה הוא מעניק סצנות חיים מדויקות כמו כדורי בדולח. קנאה, שנאה, התאהבות, גועל, אמפתיה, רוע - כולם כאן, ברורים ומתועדים עד לרטט השפתיים של ששון גבאי, כשהוא נאבק שלא לפרוץ בבכי. אומנם קשה להזדהות עם מי מהדמויות בסרט, כשבצעד אופייני לסרטים ישראלים הוא גדוש באנטי גיבורים שנשללת מהם כל בדל של טוב ואנושיות. אולי תסריטאים ובמאים זרים, כלומר לא אמריקאיים, נוקטים בבחירה כזו כאנטיתיזה לאתוס ההוליוודי של גיבורים בכל מחיר. בכל מקרה, מה שנראה כרוע קיצוני עד כדי חוסר אמינות, מתעלה על עצמו עם התקדמות העלילה, ויוצר את הסצנות המדויקות ביותר בקולנוע הישראלי. דווקא בגלל הזוגיות המרתיעה בסרט, אנו זוכים להתלוות אליה מהרגע שהיא מבצבצת ועד להתאהבות הבלתי נמנעת. דווקא בגלל הקוצים שבהם עטופות הדמויות, רגעי האמפתיה הם חסד אנושי אמיתי. כך לעומת "הערת שוליים" למשל, שבו יש לנו גיבור ואנטי גיבור וצד להזדהות איתו, האנשים ב"בוקר טוב" מרוחקים מאיתנו בעולמם האנוכי והקר. השאלה היא האם אנו לא מצליחים לחבר את הסרט לכדי עלילה בגלל חוסר ההידוק של הסרט, או שהרגשות האפלים המפעפעים בו מונעים מאיתנו לחבר אותם לסיפור, שיהיה דומה מידי לשדים שבתוכנו?
מה שבטוח, בינתיים נשלח את "הערת שוליים" לקטוף את הפרסים בהוליווד. הרי גם לסופר-אגו שלנו מגיע לקבל משהו.
