הנה קביעה אנתרופולוגית מתוך חוסר הבנה אמיתי, אבל עם צפייה מתמשכת בקבוצה המדוברת: נשים מוסלמיות נדרשות לכסות את גופן ולהתנהג בצורה שתסתיר כל רמז למיניות ולפיתוי. מצד שני, לגברים מותר לגלות בקול את יצריהם ותשוקותיהם בצורה שאינה משתמעת. מה שנראה מבלבל מנקודת מבט דתית ומביא לאמירות גזעניות, יכול להיות מובן כך: מקומה של המיניות נקבע לפי הצרכים הפטריארכליים, שהראשיים שבהם תשוקה וקנאה, וחלקה של הדת הוא רק כלי לתקנות החברתיות ביחסי גברים ונשים. התשוקה הגברית יכולה להיות מסופקת בשני מקומות - על ידי הבעל או על ידי הצדיק. הצדיק שבפניו נפתחות טובות גן עדן זוכה במימוש חסר גבולות של תשוקותיו הידועות שנמנע מהן במשך חייו. (אין לי מקור דתי מקובל לצטט ממנו, אחרי הביקורת על מיתוס שבעים הבתולות, אבל יש לי היכרות אישית עם כמה צמי רמאדן שזה מה שהחזיק אותם). הבעל מנגד, זוכה במין זמין אך ורק מאשתו החוקית, כדי לשמור על חברה מתוקנת שבה לא יבלעו הזכרים השולטים אחד את השני. אבל עדיין הפחד שולט ברחובות, כי אישה נחשקת יכולה לקום על בעלה ולהיות לאישה מפתה, נותנת ולא נותנת, שולטת בחושקים בה, עד שהיא הופכת אותם לנרצעים וכנועים. כך יופר הן הסדר החברתי והן השלטון הזכרי, וכל האמצעים כשרים כדי למנוע התפתחות מערערת שכזו. הדרך הטובה ביותר לנקוט היא להפוך את חרדות הכובש וסיוטיו לטאבו דתי. האישה לא תוכל להפוך לפתיינית אם היא תידרש לעטות שביסים ורעלות, להיסגר בבתים ובאופן כללי להיות מודרת מהמרחב הציבורי. נותרה בעינה רק בעיית הזכרים שייצרם נכבש והם נדרשים להסתפק במעט שניתן להם בביתם, ונעדר מכל מקום אחר. גם כאן מוחלת ההבניה הדתית-חברתית, והבעלים נדרשים לשמור על כבודם וכבוד בנות משפחתם ולשוב ולהידרש אליהן בלבד, ומי שתפר את הכלל אחת דתה להמית.
אם אלו הנחות היסוד, ניתן לעקוב אחר הלך הרוח היוצא מהם ולראות האם הוא מתאים לנעשה ברחובותינו.
ובכן, לפי קו המחשבה הזה ניתן יהיה לספק לגברים פתח להתנסות ביחסים עם מספר נשים, כל עוד מדובר בפרוצדורה השומרת את הסדר החברתי ולא פורצת גדרות. ריבוי הנשים באיסלאם עונה יפה על הגדרה זו, כשהוא מתחזק את הפטריארכליות ויוצר חמולות גדולות שבהן כל בני המשפחה נושאים את עיניהם אל הגבר העומד בראשן.
רוצים עוד? אם הבסיס הרגשי הוא בשלטון הזכרים, הרי שהגברים המוסלמיים ירגישו שמתיחת גבולות הסדר הטוב בשריקות התפעלות ותיאורים גרפייים, יכולים להיות מקובלים חברתית. מה שאכן מתקיים, גם בין אדוקים שבגברים, המקפידים על קלה כבחמורה. לא אוסיף ללכלך, משום שבאתי במגע עם עובדי כפיים ולא עם אימאמים ודרשנים, כך שאני לא יודע כיצד הם מתנהלים בחברת אישה או בדיבור על נשים. אם אהיה אמיתי, אניח שהתגסגסות פרועה אצל אנשי הדת היא מהם והלאה. אבל נראה לי שהשילוב בין אדיקות דתית לבין בוטות בענייני מין הוא מקובל ברחוב המוסלמי החסוד כלפי חוץ. ודוק - מוסכמה תרבותית, ולא גזענות נוסח "כל הערבים חרמנים".
ולסיום - הבהלה שאוחזת את הרחוב המוסלמי ודובריו מול מיניות נשית בוטה, מוכיחה שמדובר בחרדה ליחסי הכוחות של שולט ונשלט. הרעש הגדול סביב תמונת העירום שפרסמה הבלוגרית המצרית עליא אל-מהדי, בתוך סערת המהפכה, מראה שהיסודות שעליהם בנוי השיח המוסלמי-ערבי חזקים יותר מכל מהפכה. נשים לב לתקיפות על הבלוגרית, שהלכה רחוק מידי: "זונה" ו"חולת נפש" היו מילות המפתח. הן מייצגות בעיקר חרדה גדולה ולא ביקורת נוקבת בשם המוסר או הדת, והקולות הבולטים לא אמרו שמדובר בפריצות ופגיעה ברגשותיהם של המאמינים. הניסיון לכסות על העירום לא נועד כדי לכסות על המיניות שבתמונות אלא על הנשיות המאיימת שנשקפת מהן. העובדה שאישה החליטה לערטל את גופה למרות האיסור החברתי, מערערת את שלטון הזכרים, ומזכירה להם שנשים יכולות להשתמש בגופן כראות עיניהן, מה שעדיין לא יכול להתקבל בחברה הערבית. המהפכה שינתה את צורת השלטון אבל לא את מינו.
ונעבור צפונה, למדינה שגם בה נעלמות נשים בעיר הבירה שלה, זו הידועה כמדינת היהודים. בזמן שאל-מהדי מתמודדת עם שלטון פטריארכלי במסווה של דת, בירושלים נעלמות הנשים מהמודעות מכל הלב והנשמה האולטרה-אורתודוקסית. המניע מאחורי הדרת המין היפה ממודעות רחוב הסלים בתוך שנים מועטות מסינון קפדני של מחשופים אסורים, להיעדרות רועמת של כל מי שכרומוזומיה הם XX. למה? לא כי החרדים הם סוטים שכל מראה נקבה מערער את שלוותם. מי שחושב כך מסרב לראות לעומקו את היקום החרדי. במרחב שבין ירושלים, בני ברק ושות' המיניות היא הרע, לא הנשיות. הגברים אינם מפחדים לשלטונם, משום שרק לאורח החיים הדתי יש קיום שצריך לשמר אותו, בלי תלות במין האדם. מה שכן מערער את האדיקות החרדית הוא הצד החושק והיצרי של הטבע האנושי. אז מה עושים? מדחיקים אותו. הדימוי שעולה בראשי הוא תצוגת הצבעים בפרסומות לאבקות כביסה. בקטעים המראים בצבעים עזים את מה שעושה "האבקה שלנו", בניגוד ל"סתם אבקה" שמוצגת תמיד בשכבה של אפור עכבר קודר. זה מה שעושה העולם החרדי למיניות - הוא מעקר אותה, מוציא ממנה את התשוקה הפראית והלא מאולפת, וכובל אותה בשלשלאות של הופעה משמימה וא-מינית (שימו לב - לא מעלים מתחת רעלה, אלא מלביש בלבוש סתמי וארוך). אין שום פירצה לא לנשים וגם לא לגברים ביקום נעדר המיניות, חוץ מבין איש לאשתו. (וגם שם למרות כל הסיפורים היפים, קשה לי להאמין שמתחוללת איזושהי סערת חושים). יצר החיים מתועל לאפיקים הנכונים בנוסח "אם פגע בך מנוול זה" - פשוט תכחיש ותלך לבית המדרש.
לכן נידונו הנשים להיתלש מהמודעות, משום שהופעתן היא הדלקה של הפתיל, שבקצהו חבית הנפץ היצרית, שדורות שלמים עמלים לנטרל. אם לא יהיה להן רמז, הגברים לא יתפתו, העולם ישאר אפור ומוכר, ובא לציון גואל.
לידיו של הפוסט הזה ותובנותיו שיחקה תופעת "נשות השאלים", שפרצה לתודעה ממש בתקופה האחרונה. אולי היה אפשר לצפות לביקורת כלפיהן מצד הממסד החרדי משום שהן עושות דין לעצמן ובוחרות בחומרות שהן לבדן החליטו עליהן. אבל התגובה החרדית המנדה היא קצת יותר מביקורת על החמרה שלא מן (לא התכוונתי) הענין. החרמות והגידופים באים משום שכמו הבלוגרית העירומה וענייני הנשיות הערבית, נשות השאלים מרעידות את האדמה מתחת היקום הא- מיני החרדי. חששן למבטים גבריים חושף את הסוד הכמוס ביותר - קיומו של הרעב היצרי הלא נשלט, שאין שום מקום לברוח ממנו אלא רק בהיעלמות מתחת לכיסויים השחורים. כך הולכות להן אצבעות מאשימות אלה ברחוב החרדי ומביאות בצדק לרבניו וליושביו השלווים את הסעיף.
ונסיים בכף גדושה של אירוניה, הבאה לידי ביטוי בנשים החרדיות הידועות בשמן החילוני "אלה שיש מה להסתכל עליהן אצל הדוסים". אלו שמצאו לעצמן פרצות מתוחכמות - אי חשיפת השיער אלא פאה מהאגדות, אי חשיפת הכתפיים/ברכיים/רגליים אבל לבוש צמוד ומסעיר הרבה יותר. עָם הספר שעשה הכל להחביא את תשוקותיו בין הדפים וחוקק הגבלות עד לרמת סנטימטר החשיפה המותר, נאלץ להכיר בהפסדו למראה הנשים שהערימו עליו. כך פורצת לה המיניות ללא מילים, בדמות הנשים שמהלכות יפות ושותקות לפי כל כללי הטקס. אל תשאלו אותן על זה, כל מילה שיגידו יכולה לשמש כנגדן, ובמיוחד נגד מנגנוני ההכחשה שבהם הן בעצמן מתייחסות לתופעה המפתיעה הזו. קצת חבל עליהן, כי הן תלושות כל כך עד שהן לא יכולות להשיג יופי פשוט, כמו זה שעליו כתב תומר פרסיקו ברשימתו המשובחת, ואז הן מעמיסות על עצמן יופי מגזיני שכולו בובתיות, וממילא פיתוי להמונים (כלומר כל גבר ברגעי חולשה). אולי בעקבות זה, השלטים התלושים בירושלים הם עדות לקרב האיתנים החרדי, שאוסף כוחות כדי לדכא את כוחות הרוע הקמים עליו. כשהוא רואה בחרדה איך מכל שלט ומכל אישה צצים לפתע ריגושים לא נודעים. הוא חובש בזעם את שחוריו ויוצא למלחמה. בטחנות רוח, אנחנו יודעים, אבל הוא כמובן לא שואל אותנו, כשיש לו עולם שלם של יצרים עד היסוד להחריבה.
אם אלו הנחות היסוד, ניתן לעקוב אחר הלך הרוח היוצא מהם ולראות האם הוא מתאים לנעשה ברחובותינו.
ובכן, לפי קו המחשבה הזה ניתן יהיה לספק לגברים פתח להתנסות ביחסים עם מספר נשים, כל עוד מדובר בפרוצדורה השומרת את הסדר החברתי ולא פורצת גדרות. ריבוי הנשים באיסלאם עונה יפה על הגדרה זו, כשהוא מתחזק את הפטריארכליות ויוצר חמולות גדולות שבהן כל בני המשפחה נושאים את עיניהם אל הגבר העומד בראשן.
רוצים עוד? אם הבסיס הרגשי הוא בשלטון הזכרים, הרי שהגברים המוסלמיים ירגישו שמתיחת גבולות הסדר הטוב בשריקות התפעלות ותיאורים גרפייים, יכולים להיות מקובלים חברתית. מה שאכן מתקיים, גם בין אדוקים שבגברים, המקפידים על קלה כבחמורה. לא אוסיף ללכלך, משום שבאתי במגע עם עובדי כפיים ולא עם אימאמים ודרשנים, כך שאני לא יודע כיצד הם מתנהלים בחברת אישה או בדיבור על נשים. אם אהיה אמיתי, אניח שהתגסגסות פרועה אצל אנשי הדת היא מהם והלאה. אבל נראה לי שהשילוב בין אדיקות דתית לבין בוטות בענייני מין הוא מקובל ברחוב המוסלמי החסוד כלפי חוץ. ודוק - מוסכמה תרבותית, ולא גזענות נוסח "כל הערבים חרמנים".
ולסיום - הבהלה שאוחזת את הרחוב המוסלמי ודובריו מול מיניות נשית בוטה, מוכיחה שמדובר בחרדה ליחסי הכוחות של שולט ונשלט. הרעש הגדול סביב תמונת העירום שפרסמה הבלוגרית המצרית עליא אל-מהדי, בתוך סערת המהפכה, מראה שהיסודות שעליהם בנוי השיח המוסלמי-ערבי חזקים יותר מכל מהפכה. נשים לב לתקיפות על הבלוגרית, שהלכה רחוק מידי: "זונה" ו"חולת נפש" היו מילות המפתח. הן מייצגות בעיקר חרדה גדולה ולא ביקורת נוקבת בשם המוסר או הדת, והקולות הבולטים לא אמרו שמדובר בפריצות ופגיעה ברגשותיהם של המאמינים. הניסיון לכסות על העירום לא נועד כדי לכסות על המיניות שבתמונות אלא על הנשיות המאיימת שנשקפת מהן. העובדה שאישה החליטה לערטל את גופה למרות האיסור החברתי, מערערת את שלטון הזכרים, ומזכירה להם שנשים יכולות להשתמש בגופן כראות עיניהן, מה שעדיין לא יכול להתקבל בחברה הערבית. המהפכה שינתה את צורת השלטון אבל לא את מינו.
ונעבור צפונה, למדינה שגם בה נעלמות נשים בעיר הבירה שלה, זו הידועה כמדינת היהודים. בזמן שאל-מהדי מתמודדת עם שלטון פטריארכלי במסווה של דת, בירושלים נעלמות הנשים מהמודעות מכל הלב והנשמה האולטרה-אורתודוקסית. המניע מאחורי הדרת המין היפה ממודעות רחוב הסלים בתוך שנים מועטות מסינון קפדני של מחשופים אסורים, להיעדרות רועמת של כל מי שכרומוזומיה הם XX. למה? לא כי החרדים הם סוטים שכל מראה נקבה מערער את שלוותם. מי שחושב כך מסרב לראות לעומקו את היקום החרדי. במרחב שבין ירושלים, בני ברק ושות' המיניות היא הרע, לא הנשיות. הגברים אינם מפחדים לשלטונם, משום שרק לאורח החיים הדתי יש קיום שצריך לשמר אותו, בלי תלות במין האדם. מה שכן מערער את האדיקות החרדית הוא הצד החושק והיצרי של הטבע האנושי. אז מה עושים? מדחיקים אותו. הדימוי שעולה בראשי הוא תצוגת הצבעים בפרסומות לאבקות כביסה. בקטעים המראים בצבעים עזים את מה שעושה "האבקה שלנו", בניגוד ל"סתם אבקה" שמוצגת תמיד בשכבה של אפור עכבר קודר. זה מה שעושה העולם החרדי למיניות - הוא מעקר אותה, מוציא ממנה את התשוקה הפראית והלא מאולפת, וכובל אותה בשלשלאות של הופעה משמימה וא-מינית (שימו לב - לא מעלים מתחת רעלה, אלא מלביש בלבוש סתמי וארוך). אין שום פירצה לא לנשים וגם לא לגברים ביקום נעדר המיניות, חוץ מבין איש לאשתו. (וגם שם למרות כל הסיפורים היפים, קשה לי להאמין שמתחוללת איזושהי סערת חושים). יצר החיים מתועל לאפיקים הנכונים בנוסח "אם פגע בך מנוול זה" - פשוט תכחיש ותלך לבית המדרש.
לכן נידונו הנשים להיתלש מהמודעות, משום שהופעתן היא הדלקה של הפתיל, שבקצהו חבית הנפץ היצרית, שדורות שלמים עמלים לנטרל. אם לא יהיה להן רמז, הגברים לא יתפתו, העולם ישאר אפור ומוכר, ובא לציון גואל.
לידיו של הפוסט הזה ותובנותיו שיחקה תופעת "נשות השאלים", שפרצה לתודעה ממש בתקופה האחרונה. אולי היה אפשר לצפות לביקורת כלפיהן מצד הממסד החרדי משום שהן עושות דין לעצמן ובוחרות בחומרות שהן לבדן החליטו עליהן. אבל התגובה החרדית המנדה היא קצת יותר מביקורת על החמרה שלא מן (לא התכוונתי) הענין. החרמות והגידופים באים משום שכמו הבלוגרית העירומה וענייני הנשיות הערבית, נשות השאלים מרעידות את האדמה מתחת היקום הא- מיני החרדי. חששן למבטים גבריים חושף את הסוד הכמוס ביותר - קיומו של הרעב היצרי הלא נשלט, שאין שום מקום לברוח ממנו אלא רק בהיעלמות מתחת לכיסויים השחורים. כך הולכות להן אצבעות מאשימות אלה ברחוב החרדי ומביאות בצדק לרבניו וליושביו השלווים את הסעיף.
ונסיים בכף גדושה של אירוניה, הבאה לידי ביטוי בנשים החרדיות הידועות בשמן החילוני "אלה שיש מה להסתכל עליהן אצל הדוסים". אלו שמצאו לעצמן פרצות מתוחכמות - אי חשיפת השיער אלא פאה מהאגדות, אי חשיפת הכתפיים/ברכיים/רגליים אבל לבוש צמוד ומסעיר הרבה יותר. עָם הספר שעשה הכל להחביא את תשוקותיו בין הדפים וחוקק הגבלות עד לרמת סנטימטר החשיפה המותר, נאלץ להכיר בהפסדו למראה הנשים שהערימו עליו. כך פורצת לה המיניות ללא מילים, בדמות הנשים שמהלכות יפות ושותקות לפי כל כללי הטקס. אל תשאלו אותן על זה, כל מילה שיגידו יכולה לשמש כנגדן, ובמיוחד נגד מנגנוני ההכחשה שבהם הן בעצמן מתייחסות לתופעה המפתיעה הזו. קצת חבל עליהן, כי הן תלושות כל כך עד שהן לא יכולות להשיג יופי פשוט, כמו זה שעליו כתב תומר פרסיקו ברשימתו המשובחת, ואז הן מעמיסות על עצמן יופי מגזיני שכולו בובתיות, וממילא פיתוי להמונים (כלומר כל גבר ברגעי חולשה). אולי בעקבות זה, השלטים התלושים בירושלים הם עדות לקרב האיתנים החרדי, שאוסף כוחות כדי לדכא את כוחות הרוע הקמים עליו. כשהוא רואה בחרדה איך מכל שלט ומכל אישה צצים לפתע ריגושים לא נודעים. הוא חובש בזעם את שחוריו ויוצא למלחמה. בטחנות רוח, אנחנו יודעים, אבל הוא כמובן לא שואל אותנו, כשיש לו עולם שלם של יצרים עד היסוד להחריבה.
