'טִבְעוּן' הוא מושג שהעלה הסמיוטיקאי (=בין בלשן לפילוסוף) הצרפתי רולאן בארת'. מי שהיה שייך במוצהר לאגף הלוחמני של השמאל בשנות השישים, בטח לא הולך לחתום על השימוש שלי בפרי המצאתו. ואם הייתם אתם קוראי מונים יותר משלושה, אולי הוא אף היה תובע אותי בבית דין של מעלה על שימוש לא הוגן אבל נניח להזיות הרדיפה שלי, ונחזור לענייננו.
בארת' אמר שטיבעון הוא מה שקורה כאשר מיתוס, כלומר - סמל מוכר, מזוהה על ידי הציבור ונעשה נדוש כל כך עד שהוא מתעלה למדרגת "אמת". לדוגמא - סמל היונה עם עלה של זית מוכר לכולם כסמל השלום. יצירת ההקשרים המתמשכת של הסמל הזה העניקה לו כח מעבר להיותו סמל איקוני, והוא הפך להיות 'טיבעון' השלום. כלומר, הצופה בסמל לא חש שמדובר בקריאה לשלום שהוא יכול לתמוך או להתנגד לה, אלא שמדובר בחוק הטבע האנושי. היונה היא ייצוג העובדה שכולם צריכים כל הזמן לפעול להבאת השלום. כך נשללת מכלל דיון היכולת לטעון שהבאת השלום היא מעשה לא ריאלי, או שהיא פאתטית בהתחשב בסיכונים הכרוכים בה. גנרל שנתקל בהפגנה של פעילי שלום, לא יטען (בליבו, כל עוד מדובר בדמוקרטיה) שהוא נגד השלום, אלא שרק לאחר מבצע צבאי, אז יבוא השלום. (רובנו כאן "בלב הסכסוך" חושבים ש"שלום כבר לא יהיה", אבל נורמלי זה לא..).
נעבור לאירועים האחרונים. מקהלת מנהיגי המערב חותמת בלב קל על מהפיכת ה"אביב הערבי". ביצוע חָלק של פעילות באזורי מלחמה, אחרי כל כך הרבה ניסויים ותעיות - מקוריאה ועד עיראק. שמעולם לא יכל מנהיג מערבי לחתום על מעורבות נקייה כמו זו של סרקוזי בלוב. בלי הרוגים מכוחותיו, ללא תחושת איבה של האוכלוסייה המקומית, ללא פטרוניות בגיבוש הכוחות המורדים. השלום אף פעם לא חשף כך את שיניו הצחורות בעולם המתפתח.
א-מה-מה?
מצרים. תוניס. אולי גם סוריה. כולם הולכות באור השקיעה הורוד לקראת דמוקרטיה. איסלאמית. זו המוכרת מעצרות הזעם מטהרן. זו שיהיה קשה לה לספק את רצונו של הציבור העני וחסר האמצעים, ואז היא תוכל לשלוף בקלות מארון הספרים שלה את שנאת המערב ולהלעיט בה את ההמונים המורעבים. והנה אני בעצמי פועל עכשיו לפי מנגנון המיתוס של בארת', וכבר בתוכי אני אומר - מה פתאום, מה זו הגזענות הזו? ההתייחסות המשפילה למיליוני אזרחים ולכוח הרוח?
אז מה. אם זה רק טיבעון חיצוני כמו שלימדנו רבנו רולאן, בואו ננסה להסתכל מה מסתתר מתחת למיתוס שלפיו דמוקרטיה היא טבע העולם החופשי. בואו נגיד את המילים: לפעמים דמוקרטיה יכולה להביא לפגיעה בזכויות האדם, לרעמי מלחמה ולכפייה של אורח חיים מסוים על מיליוני אנשים. רגע, יש גם חלק שני: לפעמים עדיף להשאיר שלטון רודני שיש לו אינטרסים לשמור על גזרה שקטה, מאשר לאפשר לקול ההמון להצטרף למקהלת שנאה בלתי ניתנת להרגעה.
רגע לפני שנדון בשאלה לפי הנתונים הנוכחיים, כדאי לחזור אחורה בהיסטוריה, לזמן שבו דמוקרטיה היתה רק נושא לדיון בסלונים אינטלקטואליים. בבסיסו של כל סמל 'מטובען' עומד הרגע שבו הוא נוצר. שם אפשר יהיה למצוא קולות מפקפקים שהלכו ונשכחו. והנה קול מפתיע שמכה מתחת לחגורה, בדברים שכתב לא פחות מאשר הרצל, חוזינו. ועל מי? עלינו! העם הנבחר שהוא דאג שישב בציון:
דברים מפתיעים, אין מה לומר. במחשבה שנייה הם נראים הגיוניים יחסית לאומרם ולתקופתם, אבל הם עדיין יכולים לשמש כמדד אובייקטיבי לתחושות שלנו כלפי הדמוקרטיה. נוכל לבדוק עכשיו על בשרנו מה היינו מעדיפים, רודנות חילונית או 'דמוקרטיה' דתית. (הגרש היחיד הוא בכוונה במקום מרכאות ציניות). אז אם נניח לרגע את ההיסטוריה בצד ונחשוב שאצלנו היה צפוי רוב דתי בבחירות (אם הן היו מתקיימות בזמנו של הרצל, אז ברור שכן). האם הייתי רוצה מין "מובארק" שכזה אצלנו, ש"עושה את הפוליטיקה מלמעלה", והוא עיוור ואכזרי כלפי הרוב הדתי? האם הייתי מסכים לכל זה רק כדי שלא נהפוך למדינת הלכה, שמדכאת חופש מחשבה וחופש בכלל?
(כמובן שאין מה להשוות את שלטון העריצות של הרודנים הערבים לשלטון "הברזל" של מפא"י).
ובכן, לאחר שהופכים בראש את השאלה, עולות שתי מסקנות: אחת -מובן מדוע החילונים הליברלים מתאבדים (בהשאלה וגם לא) על הדמוקרטיה בעימותים אלימים בבירות הערביות. שלטון יחיד שהופך לעריץ, שהופך לרצחני הוא חלופה שלא מועדפת משום בחינה.
אבל המסקנה השניה היא הפוכה, בגלל נקודת המבט. אנחנו, שמתבוננים מבחוץ בשלטון האימים של אסד ושות' בסוריה, ונוטים לצדד במפגינים האמיצים, צריכים לחשוב על מה שיבוא לאחר מכן. רמז: ההנהגה של חמאס יושבת בדמשק. וכשיפילו המפגינים את ראשו (שוב בהשאלה ואולי גם לו) של אסד - מה אז? האם הרפובליקה האיסלאמית באיראן היא משטר שומר זכויות יותר מסוריה? "באסיג'" איראניים או "שאביחה" סורים - אותם גברים בשינוי אדרות.
אפשר כמובן לטעון ולומר כי תמיד יהיה מקום לשלטון מוסלמי מתון. אבל מתוך הכרה את הנפשות הפועלות (או הנשמות הבועלות..) נראה שיש לפעול (כלומר לוּ אני סרקוזי, אובמה וכד') מתוך מחשבה האם לא עדיף הרע שהורג למען כסאו, לבין הרע הדתי שפועל למען כסאו של אלוהים.
בארת' אמר שטיבעון הוא מה שקורה כאשר מיתוס, כלומר - סמל מוכר, מזוהה על ידי הציבור ונעשה נדוש כל כך עד שהוא מתעלה למדרגת "אמת". לדוגמא - סמל היונה עם עלה של זית מוכר לכולם כסמל השלום. יצירת ההקשרים המתמשכת של הסמל הזה העניקה לו כח מעבר להיותו סמל איקוני, והוא הפך להיות 'טיבעון' השלום. כלומר, הצופה בסמל לא חש שמדובר בקריאה לשלום שהוא יכול לתמוך או להתנגד לה, אלא שמדובר בחוק הטבע האנושי. היונה היא ייצוג העובדה שכולם צריכים כל הזמן לפעול להבאת השלום. כך נשללת מכלל דיון היכולת לטעון שהבאת השלום היא מעשה לא ריאלי, או שהיא פאתטית בהתחשב בסיכונים הכרוכים בה. גנרל שנתקל בהפגנה של פעילי שלום, לא יטען (בליבו, כל עוד מדובר בדמוקרטיה) שהוא נגד השלום, אלא שרק לאחר מבצע צבאי, אז יבוא השלום. (רובנו כאן "בלב הסכסוך" חושבים ש"שלום כבר לא יהיה", אבל נורמלי זה לא..).
נעבור לאירועים האחרונים. מקהלת מנהיגי המערב חותמת בלב קל על מהפיכת ה"אביב הערבי". ביצוע חָלק של פעילות באזורי מלחמה, אחרי כל כך הרבה ניסויים ותעיות - מקוריאה ועד עיראק. שמעולם לא יכל מנהיג מערבי לחתום על מעורבות נקייה כמו זו של סרקוזי בלוב. בלי הרוגים מכוחותיו, ללא תחושת איבה של האוכלוסייה המקומית, ללא פטרוניות בגיבוש הכוחות המורדים. השלום אף פעם לא חשף כך את שיניו הצחורות בעולם המתפתח.
א-מה-מה?
מצרים. תוניס. אולי גם סוריה. כולם הולכות באור השקיעה הורוד לקראת דמוקרטיה. איסלאמית. זו המוכרת מעצרות הזעם מטהרן. זו שיהיה קשה לה לספק את רצונו של הציבור העני וחסר האמצעים, ואז היא תוכל לשלוף בקלות מארון הספרים שלה את שנאת המערב ולהלעיט בה את ההמונים המורעבים. והנה אני בעצמי פועל עכשיו לפי מנגנון המיתוס של בארת', וכבר בתוכי אני אומר - מה פתאום, מה זו הגזענות הזו? ההתייחסות המשפילה למיליוני אזרחים ולכוח הרוח?
אז מה. אם זה רק טיבעון חיצוני כמו שלימדנו רבנו רולאן, בואו ננסה להסתכל מה מסתתר מתחת למיתוס שלפיו דמוקרטיה היא טבע העולם החופשי. בואו נגיד את המילים: לפעמים דמוקרטיה יכולה להביא לפגיעה בזכויות האדם, לרעמי מלחמה ולכפייה של אורח חיים מסוים על מיליוני אנשים. רגע, יש גם חלק שני: לפעמים עדיף להשאיר שלטון רודני שיש לו אינטרסים לשמור על גזרה שקטה, מאשר לאפשר לקול ההמון להצטרף למקהלת שנאה בלתי ניתנת להרגעה.
רגע לפני שנדון בשאלה לפי הנתונים הנוכחיים, כדאי לחזור אחורה בהיסטוריה, לזמן שבו דמוקרטיה היתה רק נושא לדיון בסלונים אינטלקטואליים. בבסיסו של כל סמל 'מטובען' עומד הרגע שבו הוא נוצר. שם אפשר יהיה למצוא קולות מפקפקים שהלכו ונשכחו. והנה קול מפתיע שמכה מתחת לחגורה, בדברים שכתב לא פחות מאשר הרצל, חוזינו. ועל מי? עלינו! העם הנבחר שהוא דאג שישב בציון:
בהציגו את עקרונות משנתו המדינית הבהיר הרצל חזור והבהר את הבוז שרחש לדמוקרטיה ואת דעתו שהמשטר האריסטוקרטי מועדף ממנה. לנגד עיניו ראה נסיך, בית מחוקקים וממשלה שאינם נבחרים בדרכים דמוקרטיות. "אני מתנגד לדמוקרטיה", כתב. "אני חושב על 'אריסטוקרטיה', דבר זה הולם את רוח עמנו". לענייננו עולה מכאן שהרצל לא התכוון לשמוע את רצון הרוב בסוגיות החברתיות והפוליטיות של המדינה היהודית, אלא ביקש להכתיב את העקרונות. "פוליטיקה צריך לעשות מלמעלה", הכריז ב"נאום אל הרוטשילדים", ששימש טיוטה ל"מדינת היהודים". ההיגיון שבהקמת מדינת היהודים, הסביר, הוא ליצור "עם מודרני" או "להיות העם המודרני ביותר". אם אפשר להשיג מטרה זו בדרכי נועם – מה טוב, ואם לאו - "נשיג את מטרתנו ביד חזקה".(מתוך המאמר "הרצל והאורתודוקסיה" של פרופסור יצחק שלמון, שכולו נמצא באתר מט"ח).
דברים מפתיעים, אין מה לומר. במחשבה שנייה הם נראים הגיוניים יחסית לאומרם ולתקופתם, אבל הם עדיין יכולים לשמש כמדד אובייקטיבי לתחושות שלנו כלפי הדמוקרטיה. נוכל לבדוק עכשיו על בשרנו מה היינו מעדיפים, רודנות חילונית או 'דמוקרטיה' דתית. (הגרש היחיד הוא בכוונה במקום מרכאות ציניות). אז אם נניח לרגע את ההיסטוריה בצד ונחשוב שאצלנו היה צפוי רוב דתי בבחירות (אם הן היו מתקיימות בזמנו של הרצל, אז ברור שכן). האם הייתי רוצה מין "מובארק" שכזה אצלנו, ש"עושה את הפוליטיקה מלמעלה", והוא עיוור ואכזרי כלפי הרוב הדתי? האם הייתי מסכים לכל זה רק כדי שלא נהפוך למדינת הלכה, שמדכאת חופש מחשבה וחופש בכלל?
(כמובן שאין מה להשוות את שלטון העריצות של הרודנים הערבים לשלטון "הברזל" של מפא"י).
ובכן, לאחר שהופכים בראש את השאלה, עולות שתי מסקנות: אחת -מובן מדוע החילונים הליברלים מתאבדים (בהשאלה וגם לא) על הדמוקרטיה בעימותים אלימים בבירות הערביות. שלטון יחיד שהופך לעריץ, שהופך לרצחני הוא חלופה שלא מועדפת משום בחינה.
אבל המסקנה השניה היא הפוכה, בגלל נקודת המבט. אנחנו, שמתבוננים מבחוץ בשלטון האימים של אסד ושות' בסוריה, ונוטים לצדד במפגינים האמיצים, צריכים לחשוב על מה שיבוא לאחר מכן. רמז: ההנהגה של חמאס יושבת בדמשק. וכשיפילו המפגינים את ראשו (שוב בהשאלה ואולי גם לו) של אסד - מה אז? האם הרפובליקה האיסלאמית באיראן היא משטר שומר זכויות יותר מסוריה? "באסיג'" איראניים או "שאביחה" סורים - אותם גברים בשינוי אדרות.
אפשר כמובן לטעון ולומר כי תמיד יהיה מקום לשלטון מוסלמי מתון. אבל מתוך הכרה את הנפשות הפועלות (או הנשמות הבועלות..) נראה שיש לפעול (כלומר לוּ אני סרקוזי, אובמה וכד') מתוך מחשבה האם לא עדיף הרע שהורג למען כסאו, לבין הרע הדתי שפועל למען כסאו של אלוהים.
