מעטים המקרים שבהם שתי ידיעות אקטואליה שונות לחלוטין מצטרפות להם לסיפור אחד עמוק הרבה יותר. משהו בסגנון "השלם גדול מסך חלקיו". זה התחיל במה שחצי מדינה כבר לעגה לו:
מסכן דן כנר. עשרות שנים של טקסיות לאומית נחרבו במחי נאום שלא הוא כתב. ואפילו אין לו את מי להאשים. אף אחד מיועציו של רוה"מנו לא יפצה את פיו ויודה שהוא העומד מאחורי השורות האלמותיות. מצד שני אין ספק שהרוח החיה מאחורי רוח הדברים, עונה לשם ראש הממשלה. ומה מניע אדם רציני ובעל תפקיד רם להתנהג כילד ולרצות לשמוע שהוא הכי טוב והכי הכי?
התשובה נעוצה במניע העמוק יותר שדוחף מלכתחילה אנשים מסוימים לרצות לכהן בתפקידי שררה וכבוד. כולנו ככל הנראה רוצים לקבל כבוד והערכה יותר ממה שאנו מוכנים להודות, אבל יש כאלה שרוצים אפילו יותר מזה. לכן האשם הוא האיד של ראש הממשלה. ולא רק הוא. תהליכים רבים בהיסטוריה מובנים כשנכנסים לראשם של מנהיגי מדינות, ומנסים לעקוב אחר הנעשה שם.
האיד
מה זה? האיד. כלומר הסתמי. כלומר החלק היצרי הלא מודע בתיאוריית האישיות של פרויד. החלק המורכב מרצונות לא מילוליים וערבוביה של תשוקות הנזרקות בחוסר סדר והיגיון, שחותר בכל רגע נתון לסיפוק מיידי. החלק הזה קיים עם הלידה, ובהחלט אפשר לדמיין מנהיגי מדינות כתינוקות מגודלים, שבתוך ראשם נשמעת כל הזמן הדרישה לקבל עוד קצת כבוד ועוד קצת כוח. הם, כמו כולנו לא מגלים את תשוקותיהם, משום שכאנשים בוגרים, התפתח אצלם האני.
האני
האני כבר מכיל חשיבה ריאלית. אין לו כל רצון משלו, אבל הוא נועד כדי לאזן את דרישות הסתמי הבלתי פוסקות ולהתאים אותן לסביבה ולמציאות החיצונית. הוא זה שילחש לתינוק הגדל שאפשר להפסיק לבכות כי אמא עוד רגע מביאה את האוכל. זה החלק שאומר לראשי המדינות שעליהן להוכיח את עצמם ולהראות מנהיגות, בטרם יוכלו לגמוע לרוויה את הערצת הציבור. עיקר תפקידו של האני יהיה בהמשך, לפשר בין הסתמי לאני העליון.
אני עליון
בהתפתחות של האדם הפרטי מתפתח האני עליון בשלב שבו לפי פרויד נפתר תסביך אדיפוס. הילד לומד שהוא לא יוכל לממש את התשוקות כלפי אימו, ולכן הוא מחקה את אביו ומאמץ את הנורמות שבהן הוא מחזיק. בכלל זה הערכים החברתיים והמוסר. כדי לתחזק אותם, נוצר חלק מקביל בנפש - האני העליון, שאחראי להטיף לאדם להתנהג כראוי. לצורך זה הוא משתמש בייסורי מצפון ובאיום בהלקאה עצמית. בעולם הנפש של המנהיגים, פועלת כאן הדמוקרטיה המגולמת על ידי אנשי האופוזיציה המתנגדים למנהיג. כנראה שבשגעון הגדלות של ראשי המדינות לא נמצא מקום לאני עליון פנימי שיאזן את נטייתם לכבוד והדר, ולכך נדרשים דמויות חיצוניות.
וכך זה קורה בפועל , בהמשך לפרשתנו "ויעש בנימין":
איזה יופי. איזה דמוקרטיה נהדרת אנחנו. כל ביקורת מותרת כאן ואיש לא חושב לסתום פיות. אח, כמה טוב לחיות במאה העשרים ואחת ולא באיזו מאה אפלה. בימים הרחקוקים ההם שבהם גם המתקדם שבמלכים חשב חשב והגיע למסקנה הגאונית ש"המדינה זה אני".
אלא, שבתיאום מושלם הגיעה מאסיה הרחוקה ההוכחה ששום דבר לא מובן מאליו בטבע האנושי. אם אף אחד לא היה מבקר את הנעשה בראשם של מנהיגנו, גם במילניום המפואר שלנו, חייהם ומותם לא היו נופלים בכלום ממה שהלך בטקס ההלוויה של עמיתם הצפון קוריאני קים ז'ונג איל. זו הפסיכוזה.
פסיכוזה
פסיכוזה, לעומת הנוירוזה היא מצב ברור ומובחן שבו האדם לא מתנהג בצורה שפויה. בימים עברו נטו להאשים בהתנהגות שכזו "שדים" שפלשו לגוף האדם ושולטים בו. הודות לתיאוריית חלקי האישיות של פרויד, מתוארת התנהגות כזו כהשתלטות של כוחות מסויימים בנפש על חלקי הנפש האחרים. הפסיכוזה היא אם כן כניעה של האדם ליצרי והסתמי שבו, כאשר האני המתווך לא מצליח לשדל אותו להתאים את רצונותיו לדרישות החברה והמציאות שמסביב. בתחום המנהיגים והמדינות, הפסיכוזה באה לעולם כאשר אין בנמצא אף גורם שירסן את תאוות המנהיגים לתהילת עולם. והיא נראית כך:
מה נלמד מאירועי השבוע הזה שהצטרפו להם יחדיו? שהכל ענין של איזון עדין בין מנהיגים שבלבם רצון בלתי ממושש בהערצה, שמולם עומדים כוחות חיצוניים שיכפו עליהם הכפשה פומבית וצחוק אם ייענו לתשוקותיהם יותר מידי.
וזה הזמן ללמוד להנות ממש שיש, ולהשתעשע קצת:
