בכמה מקומות שקטים יחסית ברשת דנו בסיבות המהותיות לעיסוק של ישראל בהפצצת איראן. בחדרי חדרים וירטואלים נאמר שאנו אובססיבים לגבי העלמת הרפובליקה האיסלאמית, כדי לספק את הצורך לטפל בניצני ההקצנה הדתית שלנו אנו. מה שנאמר בהתלחשויות אינטלקואליות בשולי הדברים, כדי שלא יהפוך למטעמים להמונים על שונאי ישראל שבתוכנו, יצא בקול רעש גדול. ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי בחר לקשר בין הדברים בכנס עם מאות משתתפים, ומשם קצרה הדרך לכל הכותרות הראשיות. מה שהלוי אמר למעשה היה שההקצנה החרדית מאיימת על ישראל יותר מאשר הפצצה האיראנית. צפוי כמו הפזמון החוזר ב"חד גדיא" היה מה שקרה לאחר מכן. החרדים כעסו מאוד וטענו בצדק שמדובר בהסתה שתיתכן רק כלפיהם, הלוי נדרש להשמיע התנצלות, והבהיר שדבריו היו קיצוניים, והוא רק התכוון לומר שהוא מתנגד להתנהלות של החרדים. והרוחות שככו.
עוד משהו שהלוי אולי לא יסכים איתו, הוא הלך המחשבה שהביא אותו להשוואה הזו. לא סתם משווים דברים, ולא סתם בוחרים להתעלם מההשלכות העולבות של אמירה כזו. אלא עם מסופקת איזו משאלת לב, שמצדיקה אותה בשיקולים נעלמים. אם נרצה להבין מה היה שם, נוכל לעשות ניסוי מחשבתי. אם היתה ניתנת לנו האפשרות להעלים מדינה מסוימת מעל המפה, במי היינו בוחרים? יתכן שתגלו גם אתם שמחשבותיכם נודדות לארץ הרעלות ושלטון הדת, ולא רק בגלל האיום שהיא מהווה על קיומנו הפיזי. אנחנו מפחדים, מהמקום שמוכיח שלא חלף זמנה של מדינת ההלכה, מהארץ שהפכה לָאיום "בוקר טוב איראן". יתכן שגם הלוי היה מונע, חרף מעמדו והבמה עליה עמד, מן השדים הפנימיים המאיימים על כל חילוני או דתי מתון בישראל. הפחד להתעורר לבוקר שבו יתממשו החששות. ראש המוסד לשעבר רק דאג שנכוון את טילי הפנטזיה למקור הפחד, ולא למדינה הרחוקה ממרכז אסיה. כי באופן מוצדק או לא, בעיקר מ-הם אנחנו מפחדים, ולכן הרצון למחוק ולהשמיד כל זכר לנוכחותו הממשית של הפחד.
כך אנחנו הופכים לניסוי פסיכולוגי מעניין. כאזרחים במדינה שנתונה במצב מלחמה תמידי, ועם זאת מנהלים אורח חיים מתוקן יחסית. בדרך כלל מצבי מלחמה אינם זמן להיות קשובים לנפש, לתהליכים דקים ולמשאלות כמוסות. רק בזמן האחרון צפינו במדינות ערב בזמנים של מהפיכות ומלחמות, כשמעל כל הדימויים מתעלה כמובן תיעוד מותו של קדאפי בלוב. בסרטונים המראים אותו ברגעיו האחרונים, נראה שהמורדים שמתגודדים סביבו נסערים מכדי להבין שהם יכולים לבנות את לוב החדשה במו ידיהם. אם רק היו לוקחים את רודנם החי ומעמידים אותו למשפט שבו היו מפורטות כל עוולותיו, העולם כולו היה מעריץ את המתקוממים וחווה יחד איתם את הקתרזיס הנפלא של המהפכה. אבל כאשר הם כמעט כולם אוחזים בנשק, ולהבעת שמחה יורים באוויר, קשה לבוא בטענות על ההתנפלות הקטלנית שבאה בתוך מספר דקות. וכאן ההבדל בינם לביננו. בעוד שמצב המלחמה אמור להכתיב את הקצב הנפשי של הדברים, שבו יורים ואין זמן לחשוב, הרי שאצלנו בוכים במקום לירות, ולפעמים לא בוכים אלא רק רוקמים משאלות סמויות על סיום הסכסוך. אני מתכוון למשאלות הכמוסות בנוגע לאיראן, וגם לאלו שפעלו בזמן שחרורו של גלעד שליט.
גבעת הקפיטולין ברומא. צילום: "לה רפובליקה".
או ליתר דיוק לרגש הלאומי שנקרא החזרת גלעד שליט, שהתבטא בצורך בלתי נשלט להחזיר את גלעד, ויהי מה. כך המטרה לא קידשה את האמצעים, אלא העלימה אותם מאופק המחשבה. וכל זה בגלל ששוב אנחנו בעסקי משאלות הלב שהן באופיין טוטאליות ולא מתחשבות במציאות. לכן דווקא בתקופה שנראה שאין תקווה לסיום הסכסוך, נמצאה משימת הקודש לטמון בה את ראשנו. איש לא יטען שלהחזיר חייל שבוי הוא דבר שאין לשאוף אליו בכל לב, אבל הרצוי התמזג עם המצוי, והשבת החייל החטוף נעשתה באופן לא מודע לצעד שאחריו יבוא שקט ונפליגה בספינות. מנגינת השלום הענוגה שתישמע בראשנו בעת שהוא יפסע בשביל אל ביתו.
כך אפשר להסביר למה בעלי בריתנו בארצות הברית מניחים לחטופים להינמק בכלאם, ואילו אנחנו הרוויים בדם נלחמים על חייו של חייל אחד. בעלי בריתנו רחוקים אלפי קילומטרים ממוקדי האש והדם ומדאגות המלחמה על הבית. הם לא נתלים בתקווה שהיא סמלית בעיקרה, להחזיר לאדם צעיר את חייו, ולתת לו ובעיקר לנו את התחושה שהמבול מאחורינו. אפשר לומר גם לאבא נועם שליט שזאת הסיבה שכולנו רוצים לראות את התמונות של גלעד בים, כי זה הקתרזיס שהבטיחו לנו. האפשרות השניה להשיג אותו במצב מלחמה היא אלימה ולא נעימה בעליל. ע"ע קדאפי.
עוד משהו שהלוי אולי לא יסכים איתו, הוא הלך המחשבה שהביא אותו להשוואה הזו. לא סתם משווים דברים, ולא סתם בוחרים להתעלם מההשלכות העולבות של אמירה כזו. אלא עם מסופקת איזו משאלת לב, שמצדיקה אותה בשיקולים נעלמים. אם נרצה להבין מה היה שם, נוכל לעשות ניסוי מחשבתי. אם היתה ניתנת לנו האפשרות להעלים מדינה מסוימת מעל המפה, במי היינו בוחרים? יתכן שתגלו גם אתם שמחשבותיכם נודדות לארץ הרעלות ושלטון הדת, ולא רק בגלל האיום שהיא מהווה על קיומנו הפיזי. אנחנו מפחדים, מהמקום שמוכיח שלא חלף זמנה של מדינת ההלכה, מהארץ שהפכה לָאיום "בוקר טוב איראן". יתכן שגם הלוי היה מונע, חרף מעמדו והבמה עליה עמד, מן השדים הפנימיים המאיימים על כל חילוני או דתי מתון בישראל. הפחד להתעורר לבוקר שבו יתממשו החששות. ראש המוסד לשעבר רק דאג שנכוון את טילי הפנטזיה למקור הפחד, ולא למדינה הרחוקה ממרכז אסיה. כי באופן מוצדק או לא, בעיקר מ-הם אנחנו מפחדים, ולכן הרצון למחוק ולהשמיד כל זכר לנוכחותו הממשית של הפחד.
כך אנחנו הופכים לניסוי פסיכולוגי מעניין. כאזרחים במדינה שנתונה במצב מלחמה תמידי, ועם זאת מנהלים אורח חיים מתוקן יחסית. בדרך כלל מצבי מלחמה אינם זמן להיות קשובים לנפש, לתהליכים דקים ולמשאלות כמוסות. רק בזמן האחרון צפינו במדינות ערב בזמנים של מהפיכות ומלחמות, כשמעל כל הדימויים מתעלה כמובן תיעוד מותו של קדאפי בלוב. בסרטונים המראים אותו ברגעיו האחרונים, נראה שהמורדים שמתגודדים סביבו נסערים מכדי להבין שהם יכולים לבנות את לוב החדשה במו ידיהם. אם רק היו לוקחים את רודנם החי ומעמידים אותו למשפט שבו היו מפורטות כל עוולותיו, העולם כולו היה מעריץ את המתקוממים וחווה יחד איתם את הקתרזיס הנפלא של המהפכה. אבל כאשר הם כמעט כולם אוחזים בנשק, ולהבעת שמחה יורים באוויר, קשה לבוא בטענות על ההתנפלות הקטלנית שבאה בתוך מספר דקות. וכאן ההבדל בינם לביננו. בעוד שמצב המלחמה אמור להכתיב את הקצב הנפשי של הדברים, שבו יורים ואין זמן לחשוב, הרי שאצלנו בוכים במקום לירות, ולפעמים לא בוכים אלא רק רוקמים משאלות סמויות על סיום הסכסוך. אני מתכוון למשאלות הכמוסות בנוגע לאיראן, וגם לאלו שפעלו בזמן שחרורו של גלעד שליט.
או ליתר דיוק לרגש הלאומי שנקרא החזרת גלעד שליט, שהתבטא בצורך בלתי נשלט להחזיר את גלעד, ויהי מה. כך המטרה לא קידשה את האמצעים, אלא העלימה אותם מאופק המחשבה. וכל זה בגלל ששוב אנחנו בעסקי משאלות הלב שהן באופיין טוטאליות ולא מתחשבות במציאות. לכן דווקא בתקופה שנראה שאין תקווה לסיום הסכסוך, נמצאה משימת הקודש לטמון בה את ראשנו. איש לא יטען שלהחזיר חייל שבוי הוא דבר שאין לשאוף אליו בכל לב, אבל הרצוי התמזג עם המצוי, והשבת החייל החטוף נעשתה באופן לא מודע לצעד שאחריו יבוא שקט ונפליגה בספינות. מנגינת השלום הענוגה שתישמע בראשנו בעת שהוא יפסע בשביל אל ביתו.
כך אפשר להסביר למה בעלי בריתנו בארצות הברית מניחים לחטופים להינמק בכלאם, ואילו אנחנו הרוויים בדם נלחמים על חייו של חייל אחד. בעלי בריתנו רחוקים אלפי קילומטרים ממוקדי האש והדם ומדאגות המלחמה על הבית. הם לא נתלים בתקווה שהיא סמלית בעיקרה, להחזיר לאדם צעיר את חייו, ולתת לו ובעיקר לנו את התחושה שהמבול מאחורינו. אפשר לומר גם לאבא נועם שליט שזאת הסיבה שכולנו רוצים לראות את התמונות של גלעד בים, כי זה הקתרזיס שהבטיחו לנו. האפשרות השניה להשיג אותו במצב מלחמה היא אלימה ולא נעימה בעליל. ע"ע קדאפי.
It shоuld take approхimately one or two class periods.
השבמחקmany sites do give a platfօrm for service providers and service seekers to latch onto each other.
When you finish off your opponents, you'll be able to gain XP and earn snipeг levels wherе you can then customiƶe the ultimate sniper rifle fit for your plaƴing style.
mу website ... Mi40x download